כאשר בני זוג מתחתנים כדת משה וישראל, הם מתחייבים אחד כלפי השני התחייבות המקבלת תוקף חוזי בחתימתם על שטר הכתובה. הבעל מתחייב בכתובה לספק לאישה "שארה, כסותה ועונתה":
על פי הדין העברי זכאית לפיכך האישה לקבל מבעלה את כל מזונותיה וכל צרכיה כל זמן שהם נשואים על פי ההלכה, וכל עוד אין סיבה מוכרת לשלול ממנה זכות זו. במידה ואין הבעל מספק את צרכי אשתו, היא רשאית לפנות אל בית משפט לענייני משפחה או בית דין רבני, ולתבוע שם מהבעל תשלום דמי מזונות אישה.
במידה ובני הזוג נשואים שלא על-פי ההלכה, יכולה האישה עדיין לפנות אל בית משפט לענייני משפחה על מנת שיקבע כי נישואיהם חוקיים, ואז היא תהיה זכאית לתשלום דמי מזונות אישה.
הרעיון העיקרי מאחורי דרך קביעת גובה דמי מזונות אישה היא כי האישה תוכל להמשיך לקיים את הגבוה מבין השניים:
העקרון המשפטי מאחורי הכלל הוא "עולה עימו ואינה יורדת עימו", כלומר גם אם רמת חיי הזוג ירדה, האישה עדיין זכאית לדמי מזונות אישה גבוהים בשל העובדה שהורגלה אל רמת חיים גבוהה בבית הוריה.
אם מצבו הכלכלי של הבעל עולה על זה של הורי האישה, תקבל האישה דמי מזונות אישה "לפי עושרו" או "לפי כבודו".
רק במידה והבעל איננו יכול לפרנס את עצמו מאחר והוא חולה או מובטל מאונס, אז יתכן והוא לא יחוייב לפרנס את אשתו, כי החובה המוטלת עליו היא "לפרנסה עמו", כלומר קודם עליו לפרנס את עצמו.
זכותה של האישה לקבלת דמי מזונות אישה איננה רטרואקטיבית. על הבעל לשלם דמי מזונות אישה רק מהרגע בו הגישה האישה את התביעה לתשלומם, אלא אם הוא הסכים אחרת במסגרת הסכם גירושין או הסכם אחר.
ברגע בו בני הזוג מתגרשים, אין הבעל חייב עוד בתשלום דמי מזונות אישה לאשתו לשעבר. אין לבלבל בין דמי מזונות אישה לבין דמי מזונות ילדים, שהחובה לשלמן ממשיכה גם לאחר הגירושין.
קיימות מספר סיבות בגללן עלולה אישה לאבד את זכותה לקבל דמי מזונות אישה. הנה מספר דוגמאות: